צניחת איברי האגן: מה בעצם צונח, מה מרגישים, ולמה רוב הנשים לא צריכות ניתוח

"משהו יוצא לי"

תחושה של בליטה בנרתיק עשויה להיות מבהילה, במיוחד כשלא ברור מה גורם לה. לעיתים עולה החשש שהאיבר ימשיך לרדת ושניתוח הוא הפתרון היחיד. בפועל, צניחה קלה אינה מחייבת טיפול אם אינה מפריעה, וגם כשיש תסמינים אפשר לרוב להתחיל בלי ניתוח. [1: NICE NG123, 2019] מומלץ לשוחח גם על האפשרות שלא לטפל בצניחה שאינה גורמת לתסמינים, ולדון בטיפול ניתוחי לצד האפשרויות האחרות.

מה בעצם צונח?

השלפוחית מלפנים, הרחם במרכז והחלחולת מאחור נתמכים במערכת של שרירים ורצועות. כשמערכת התמיכה נחלשת, אחת מדפנות הנרתיק עשויה לרדת, והאיבר שמאחוריה נע איתה. מבחינים בין הדופן הקדמית, שמאחוריה השלפוחית; החלק העליון, שבו הרחם או כיפת הנרתיק אחרי כריתת רחם; והדופן האחורית, שמאחוריה החלחולת. לעיתים יותר מאזור אחד מעורב בצניחה.

בין הגורמים שיכולים לתרום לכך נמצאים לידות, בעיקר ממושכות, מכשירניות או של תינוקות גדולים; שינויים הקשורים לגיל ולירידה באסטרוגן; עודף משקל; שיעול ממושך; עצירות המלווה במאמץ; והרמת משאות כבדים. אצל נשים שלא ילדו התופעה שכיחה פחות.

מה מרגישים, ואיך מאבחנים?

התלונה האופיינית היא תחושה של כבדות, מלאות או בליטה בנרתיק, ולעיתים גם כאב. בצניחה מתקדמת אפשר לראות או למשש רקמה סמוך לפתח הנרתיק. בהתאם לאיבר המעורב, ייתכנו גם דליפת שתן, קושי לרוקן את השלפוחית או את המעי, ואי־נוחות ביחסי מין.

האבחנה נקבעת בבדיקה גינקולוגית, שבה הרופאה בוחנת את דפנות הנרתיק ואת מידת הצניחה. הדרגות נעות מאפס עד ארבע: בדרגה 1 הצניחה נמצאת עדיין גבוה בתוך הנרתיק; בדרגה 2 היא מגיעה לפתח; בדרגה 3 היא בולטת החוצה; ובדרגה 4 האיבר כולו מחוץ לפתח. אם התחושות שאת מתארת אינן תואמות את הממצאים בשכיבה, אפשר לחזור על הבדיקה בעמידה או בסוף היום. כאשר הצניחה ברורה בבדיקה, אין צורך באולטרסאונד או בבדיקת דימות אחרת רק כדי לאשר אותה.

מה עושים? שלוש דרכים

שינויים שמפחיתים עומס. כשיש עודף משקל, אפשר לשקול ירידה במשקל; חשוב גם לטפל בעצירות ולהימנע מהרמת משאות כבדים. אחרי גיל המעבר, אם הרקמה בנרתיק יבשה ודקה, אפשר לשקול אסטרוגן מקומי. הוא אינו מתקן את הצניחה, אך עשוי לשפר את מצב הרקמה, ולעיתים מוצע גם לפני התאמת פסרי.

פיזיותרפיה לרצפת האגן. כשצניחה בדרגה 1 או 2 גורמת לתסמינים, אחת האפשרויות הראשונות היא תוכנית תרגול מודרכת של לפחות 16 שבועות. אם היא מועילה, מומלץ להמשיך לתרגל גם לאחר מכן. מחקרים מראים שתרגול מגדיל בכ־17% את הסיכוי לשיפור בדרגת הצניחה לעומת היעדר טיפול, ומשפר גם את התסמינים. החיזוק של מערכת התמיכה עשוי להפחית את תחושת הבליטה, אך השינוי דורש זמן.

פסרי. זהו התקן מסיליקון, לרוב בצורת טבעת, שמונח בנרתיק ותומך ברקמה מבפנים. אפשר להשתמש בו בכל דרגת צניחה, לבד או בשילוב פיזיותרפיה. הוא מתאים גם לנשים עם צניחה מתקדמת שאינן מעוניינות בניתוח. לפעמים משתמשים בו עד למועד הניתוח. ייתכן שיהיה צורך לנסות כמה גדלים, ולאחר ההתאמה נדרשת הוצאה לצורך בדיקה אחת לשלושה עד שישה חודשים לפחות. אפשר לקרוא על כך במאמר על התאמת פסרי.

ניתוח. ניתן לשקול אותו אם התסמינים לא השתפרו בטיפול שאינו ניתוחי, או אם זו האפשרות שהאישה מעדיפה מראש. סוג הניתוח תלוי במיקום הצניחה: תיקון הדופן הקדמית או האחורית, ולעיתים כריתת הרחם או קיבועו. הניתוח עשוי להתבצע דרך הנרתיק או בגישה בטנית לפרוסקופית, ובחלק מהמקרים נעשה שימוש ברשת. לפני ההחלטה חשוב לדון באפשרות של צניחה חוזרת, בשינויים אפשריים בתפקוד השלפוחית, המעי וביחסים, ובאי־הוודאות לגבי התוצאות לטווח ארוך. תיקון ראשוני של הדופן הקדמית או האחורית בגישה נרתיקית נעשה כיום ללא רשת. ההחלמה עשויה להימשך כשלושה חודשים, וחלק מהנשים יזדקקו בעתיד לניתוח נוסף אם הצניחה תחזור.