הפריה חוץ־גופית שלב אחר שלב: מה קורה בכל שלב, כמה זמן זה לוקח, ומה הסיכויים להשגת היריון

IVF: להבין את התהליך לפני שמתחילים

הזריקות, השאיבה, העבודה במעבדה וההמתנה לתשובה עלולים להישמע כמו תהליך אחד גדול ומורכב. כשמכירים את השלבים ואת המטרה של כל אחד מהם, קל יותר להבין מה עומד לקרות.

הפריה חוץ־גופית היא סדרת פעולות שבהן המפגש בין הביצית לזרע מתרחש במעבדה ולא בגוף. לאחר מכן מחזירים עובר לרחם, ושם מתרחשים ההשרשה והמשך ההיריון. בישראל מבוצעים טיפולים כאלה מאז שנות השמונים, ושיעור הטיפולים ביחס לגודל האוכלוסייה הוא מהגבוהים בעולם.

לפני שמתחילים

בפגישה הראשונה בונים תוכנית טיפול אישית: בוחרים תרופות ומינונים בהתאם לגיל, למשקל, למצב ההורמונלי ולתגובה לטיפולים קודמים, אם היו. לפני תחילת התהליך מבצעים בדיקות מקדימות לשני בני הזוג, ובהן בדיקות דם, בדיקות סרולוגיות, בדיקה גינקולוגית עדכנית ובדיקת זרע. רוב הבדיקות תקפות לשנה. לאחר ההסבר על הטיפול חותמים על טופסי הסכמה. בהמשך מגיעים ליחידת ההפריה לפתיחת תיק ולמפגש עם אחות, שמדריכה כיצד להזריק את התרופות באופן עצמאי.

שלב ראשון: הגירוי

במחזור טבעי מתפתחים כמה זקיקים, אך בדרך כלל רק אחד מהם מגיע לביוץ, והאחרים מתנוונים. בטיפול ההורמונלי מנסים לאפשר לכמה זקיקים להבשיל במקביל, כדי שניתן יהיה לשאוב יותר ביציות. לצורך כך מזריקים הורמונים מדי יום, בדרך כלל מתחת לעור הבטן, במשך כשבוע וחצי עד שבועיים. במקביל ניתנת תרופה שמונעת ביוץ מוקדם.

במהלך הימים האלה מבצעים בדיקות דם ואולטרסאונד למעקב אחר התפתחות הזקיקים ורמות ההורמונים. כשהזקיקים מגיעים לגודל המתאים, ניתנת זריקה להבשלה הסופית של הביציות, ולפיה מתזמנים את השאיבה.

שלב שני: השאיבה

שאיבת הביציות נעשית בחדר ניתוח ביחידת IVF, סמוך למעבדה, בהרדמה כללית קצרה ובהכוונת אולטרסאונד נרתיקי. המחט עוברת דרך דופן הנרתיק לשחלה, ומכל זקיק נשאב נוזל שעשוי להכיל ביצית. הפעולה נמשכת דקות ספורות. לאחריה ייתכנו אי־נוחות והתאוששות מההרדמה. מגיעים בצום, ובאותו יום נמסרת דגימת זרע של בן הזוג או נעשה שימוש בזרע תורם שנבחר מראש.

שלב שלישי: במעבדה

במעבדה הביציות מועברות למצע גידול והזרע עובר הכנה. בהתאם לאיכות הזרע בוחרים באחת משתי דרכי ההפריה.

• הפריה רגילה. כשאיכות הזרע תקינה, מוסיפים תאי זרע למצע שבו נמצאת הביצית, וההפריה מתרחשת ללא הזרקה של תא זרע ישירות לביצית.
• ICSI (מיקרומניפולציה). כשהזרע באיכות או בכמות נמוכות, או כשהפריה לא הושגה בטיפול קודם, האמבריולוג מזריק תא זרע אחד לכל ביצית בשלה. השיטה מאפשרת להפרות גם כאשר מספר תאי הזרע מצומצם מאוד.

חשוב לדעת שגם בתנאים טובים לא כל ביצית תופרה. למחרת השאיבה בודקים אילו ביציות הופרו, וממשיכים לגדל את העוברים במעבדה במשך כמה ימים תוך מעקב אחר התפתחותם.

שלב רביעי: ההחזרה

עוברים שהתפתחו כראוי מוחזרים לרחם באמצעות צינורית דקה המועברת דרך צוואר הרחם, בהכוונת אולטרסאונד. בדרך כלל הפעולה אינה דורשת הרדמה ואינה כרוכה בכאב. מבקשים להגיע עם שלפוחית מלאה, שעוזרת ליישר את הזווית בין צוואר הרחם לרחם ולהקל על ההחדרה.

לפני ההחזרה מחליטים כמה עוברים להחזיר. המטרה היא בדרך כלל היריון של עובר יחיד, שלו הסיכוי הטוב ביותר להסתיים בלידה במועד. בנשים צעירות במחזור הראשון מומלץ להחזיר עובר אחד. במקרים אחרים ההחלטה תלויה בגיל, בהיסטוריה ובטיפולים קודמים, בכפוף להנחיות. עוברים נוספים באיכות מתאימה יכולים להישמר בהקפאה להחזרה עתידית.

שלב חמישי ושישי: ההמתנה

לאחר ההחזרה ניתנת בדרך כלל תמיכה הורמונלית בפרוגסטרון, שמטרתה לסייע להשרשה. אחר כך מתחילה ההמתנה לתשובה, שנמשכת כשבועיים עד לבדיקת הדם להיריון. אם הבדיקה חיובית, ממשיכים בתמיכה ונקבע מעקב. אם היא שלילית, נפגשים כדי לתכנן את המחזור הבא. כשיש עוברים מוקפאים, אפשר לעיתים להחזיר עובר מופשר במחזור הבא בלי לחזור על הגירוי והשׁאיבה.

מה הסיכויים באמת

על פי נתוני משרד הבריאות, ברוב מחזורי הטיפול מתבצעת החזרת עוברים, כרבע ממחזורי הטיפול מסתיימים בהיריון וכחמישית בלידת חי. אלה ממוצעים של כלל קבוצות הגיל והסיבות לאי־פוריות. הסיכוי האישי תלוי בעיקר בגיל, וגם בסיבת אי־הפוריות, באיכות הזרע והביציות ובתגובות לטיפולים קודמים. ככל שהגיל עולה איכות הביציות יורדת והסיכוי להיריון קטן.

לכן רוב מחזורי הטיפול אינם מסתיימים בלידה, גם כשהטיפול מתבצע כראוי. התהליך נבחן לא רק לפי מחזור יחיד, אלא לעיתים כסדרה של מחזורי טיפול.

מה יכול להסתבך

רוב הסיבוכים נדירים. הסיבוך המרכזי הוא גירוי יתר שחלתי. במצב קל יכולים להופיע נפיחות וכאבי בטן שחולפים לאחר השאיבה במנוחה ובשתייה מרובה; המצב הקשה נדיר ועלול לחייב אשפוז. קיימים גם סיכוני הרדמה, סיכון לדימום או לזיהום לאחר השאיבה, וסיכון להיריון מרובה עוברים, ולכן מגבילים את מספר העוברים המוחזרים. עד כה לא הוכח קשר סיבתי בין הטיפול ההורמונלי לבין עלייה בשכיחות סרטן השחלה, רירית הרחם או השד.