כאב ודימום מפי הטבעת: איך מבדילים בין טחורים לפיסורה ולמה לא כדאי לחכות

על השתיקה שסביב הנושא

מעטים התחומים ברפואה שבהם יש פער גדול כל כך בין שכיחות הבעיה לבין הנכונות לדבר עליה. נשים שמספרות בפתיחות על כאבי גב, מיגרנות או קשיי שינה עשויות לדחות במשך חודשים, ולעיתים שנים, פנייה בשל תסמינים באזור פי הטבעת. יש מי שלא יזכירו אותם אפילו בביקור שנקבע מסיבה אחרת.

המחיר של השתיקה אינו מסתכם באי־נוחות ממושכת. פיסורה שמטופלת בזמן מחלימה כמעט תמיד באמצעות טיפול שמרני, ואילו ככל שהתסמינים נמשכים ללא טיפול, פוחת הסיכוי להחלמה ללא התערבות. כלומר, עצם הדחייה עלולה להשפיע על הטיפול שיידרש בהמשך.

מה ההבדל בין טחורים לפיסורה?

טחורים אינם גוף זר שהתפתח באזור. מדובר בכריות של כלי דם, שקיימות אצל כולנו בתעלת פי הטבעת ומסייעות לאטימה שלה. הבעיה נוצרת כשהן מתנפחות וגורמות לתסמינים.

ההבחנה בין טחורים פנימיים לחיצוניים אינה רק הבדל במיקום, אלא גם מסבירה מדוע התחושה שונה. טחורים פנימיים נמצאים מעל קו המסרק, באזור שהעצבוב שלו אינו מעביר כאב חד. לכן הם מתבטאים בדרך כלל בדימום או בצניחה, כלומר בנפיחות באזור פי הטבעת, בלי כאב. טחורים חיצוניים נמצאים מתחת לקו הזה, באזור שמעוצבב היטב, ולכן הם עלולים לכאוב, במיוחד כשנוצר בהם קריש דם (פקקת).

פיסורה היא מצב אחר: קרע אורכי ברירית תעלת פי הטבעת. זו אחת הסיבות השכיחות לכאב באזור, והכאב שלה אופייני: חד, מתחיל בזמן היציאה ועלול להימשך שעות אחריה. אם יש דימום, לרוב מדובר בכמות קטנה שנראית כפסים על נייר הניגוב, ולא בדימום רב. במקרים פחות שכיחים יכולה להופיע גם כמות גדולה יותר של דם.

זהו ההבדל העיקרי שיכול לכוון את הבירור: כאב חד שנמשך לאחר היציאה מתאים יותר לפיסורה, ואילו דימום ללא כאב מתאים יותר לטחורים פנימיים. אבל יש יוצאים מן הכלל, ולכן חשוב להיבדק ולא להסתמך על אבחנה עצמית.

למה זה שכיח כל כך בהיריון ואחרי לידה?

נשים רבות מופתעות לגלות עד כמה הבעיות האלה שכיחות בתקופת ההיריון ואחריו. שיעורי התחלואה הפרוקטולוגית בהיריון גבוהים מאוד, ולא מעט נשים סובלות מפיסורה או מטחור חיצוני עם פקקת בתקופה שלאחר הלידה.

הגורמים לכך הם בעיקר מכניים: הרחם הגדל, העלייה בנפח הדם והלחץ המוגבר בתוך הבטן ובוורידי האגן גורמים יחד לגודש ורידי באזור. גורם הסיכון המשמעותי ביותר אינו הלידה עצמה, אלא קושי ביציאות. זהו גם אחד הגורמים שאפשר לנסות לשפר.

יש גם חדשות מעודדות: אצל נשים לאחר לידה, חלק ניכר מהמקרים חולף בתוך כמה שבועות.

דימום אינו "רק טחורים"

זה אולי המסר החשוב ביותר במאמר. טחורים הם הסיבה השכיחה ביותר לדימום מפי הטבעת, אבל אי אפשר להניח שכל דימום נובע מהם בלי לבדוק. הכלל הרפואי ברור: אין לייחס דימום מפי הטבעת לטחורים ללא בירור.

המטרה אינה לעורר פחד, אלא להזכיר שלדימום יכולות להיות סיבות נוספות, וגם כאשר נמצאו טחורים, ייתכן מקור אחר לדימום. אבחנה עצמית שנשמעת סבירה עלולה לגרום לדחיית הבירור.

חשוב במיוחד לפנות לבדיקה כאשר הדימום מלווה בשינוי בהרגלי היציאות, בירידה במשקל או בעייפות חריגה; כשהוא מופיע לראשונה אחרי גיל 40, ולמעשה בכל גיל; או כשיש במשפחה היסטוריה של סרטן המעי הגס.

מה עושים בפועל

ברוב המקרים מתחילים בשני המצבים בטיפול שמרני, שנמשך כשישה שבועות, בהתאם לתגובה: יותר סיבים תזונתיים ומים, ריכוך היציאות, אמבטיות ישיבה ומשככי כאבים מקומיים. נמצא שאמבטיות ישיבה יעילות בהקלה על הכאב.

חשוב לדעת שמשחות הרדמה מקומיות עשויות להקל על הכאב, אך אינן מרפאות את הפיסורה עצמה. הן חלק מהטיפול, ולא תחליף לו.

אם הטיפול השמרני אינו מספיק, יש אפשרויות טיפול נוספות, ורק בחלק מהמקרים יש צורך בניתוח.